<h1>משמרת הבית לרשב"א על תוה"ב בית רביעי שער שני</h1>
<h2>דף לא:</h2>
עוד שם עוד כתב שהמשלח על ידי נכרי בסימנין וכו'. אמר הכותב מה נעשה לו דמשוי ר' יצחק ז"ל טועה בדבר שהתינוקות יטעו בו, באמת כל מי שמשלח בסימנין על ידי נכרי בין לביתו בין לחבירו לא צריך הוא לעיין אם יש בו סימנין אם לאו, ולא מחמת זיוף סימנין לבד אלא אפי' משום חליפין גמורים שהחליף דבר בדבר ושלא עשה בו סימנין כלל, ומיהו אם שלח לביתו והוא בא לאחר מכאן וחזר לראות אם יש בו סימנין בודאי אם ראה שאין בו סימנין או שראה שאין סימנין אלו מאותן צורות, כגון ששלח בצורות אותיות ובא ומצא סימן קשרים משונין כזה ודאי אסור שהרי ראה שאינו זה שמסר לו, ואפילו הכיר הכלי בטביעות העין שאינו מן הכלי אלא ממה שנתון בתוכו ומי לא ידע בכל אלה, אלא אין הדברים אמורים אלא במשלח לחבירו אי נמי לאנשי ביתו והוא אינו בא שם להכיר בחותמו או סתמו זו היא שאמר רבינו יצחק ז"ל שאינו צריך לחזר אחר סימניו דכל שרואה בו שני סימנין סתמא דמלתא בסימנין אלו נמסר בידו ולא זייף, דלעולם לא חיישינן שיטרח ויזייף וכל שכן שיטרח ויזייף בסימנין אחרים, שאם אתה אומר כן אלו שמשלחין בשר ודגים בסימנין וסומכין על הסימנין משוית לכולי עלמא טועים, ובשר המסומן במקולין באותיות ופעמים מחלפין השומרים סימנין פעמים כותבים ראשי פרשיות פעמים אותיות פעמים סימנין אחרים של כתיבה לעולם היינו צריכין שיהא שומר יושב ומשמר כדי שנשאל אותו אם עשה סימן זה בבשר זה או בחתיכה זו אם לאו, אלא סתמא דמלתא כל שמסר לו בסימנין חזקה לא זייף שמא יתפס עליו כגנב, אלא שאף רבינו יצחק ז"ל אומר דאפילו הכי טוב לשלוח לחבירו סימן פלוני עשיתי בו וכן יאמר לנכרי דע שאני שלחתי לחברי ואמרתי לו איזה סימן עשיתי בו. ולענין השאלה החזקה שאמר וכתב עליה דאי בטביעת עינא אפילו בלא מגופה אלא בכיסוי לבד מועיל, זו שגגה גמורה, דבכיסוי לבד ואפילו במגופה אי אפשר להיות בו טביעות עינא דדילמא זייף במה שאין בו שום טורח בכיסוי לבד ונראה לו שהוא זה ואינו, וזה דבר ברור ופשוט.
<h2>דף לט.</h2>
עוד שם כתב החכם מי שהוא חשוד וכו'. אמר הכותב חפץ הרוצה לחלוק לכל דבר מביא לכלל טעות. דודאי אם אינו חשוד למה שאין הרבים רגילין להקל בו אעפ"י שהוא מיקל בדבר שהרבים מקילין בו, מפקידין אצלו אותו דבר בעצמו ולא חיישינן לחילופי שאינו חשוד לא לגזול ולא להחליף, ואין זה קרוי מומר לאותו דבר שהוא שמיקל בדבר זה אינו בעיניו כעובר וכמומר לזה, והיינו דאסיקנא בפ"ק דחולין (ו', א') ובגיטין פרק הניזקין (ס"א, ב') דלחלופי לא חיישינן משום דבדמאי הורגלו רבים להקל ותנן בשלישי של מס' דמאי (מ"ד) המוליך חיטיו לטחון הכותי ולטחון עם הארץ בחזקתן למעשרות ולשביעית, לטחון הנכרי דמאי, המפקיד פירותיו אצל הכותי ואצל עם הארץ בחזקתן למעשרו' ולשביעית אצל הנכרי כפירותיו, ר' שמעון אומר דמאי. וכל שכן חשוד באיסורין דרבנן כאוכל גבינה של נכרים וכבר כתוב זה בחבור בארוכה ובביאור רב, אבל אם היה חשוד לגזלה אין מפקידין אצלו כל דבר שיש לחוש לחלופי איסור שהוא נוהג בו ואפי' לחלופי דמאי, וכדאמרינן התם השתא מגזל גזלה חלופי מבעיא וכן אם חשוד בדבר כגון לנבלות וכיוצא בזה אין מפקידין בידו אותו דבר אם הוא של תורה עד שיהא בו ב' חותמות ואם של דבריהם בחותם אחד וכמו שכתוב בחבור בביאור רב. ומה שכתב דמה שכתב המחבר בחב"ית וחמ"פג שלא כשיטת הירושלמי, לא ידענא מאי קאמר ואולי כתב שלא בהשגחה. ויתר הדברים שכתב שם בחותם אחד ושני חותמות לרבנן ולרבי אליעזר אין ממש בדבריו וכבר כתבתי כל זה בארוכה בבית היין בס"ד, וכן השבתי בארוכה במה שכתב בענין מפתח וחותם ואיני צריך לכתוב עוד כאן.
<h2>דף לט:</h2>
עוד שם עוד כתב החכם מי שהוא חשוד לאכול גבינה וכו'. אמר הכותב כמה שגגות שגג בזה בין בעיקרן של דברים בין בלשון הגמרא וכי בעל הגמרא ממשל משלים הוא לומר דברים נראים כמפורשים ואינן אלא משל וחידה זה לא נמצא מעולם בכל הגמרא. ושגה גם בעיקר הדין דאם איתא עשינו אנשי סוריא אוכלין איסורין אלו לתיאבון, וכיון שאינו להכעיס יכול אדם להתארח עמהן ולאכול ממה דמשגר ליה, ואם כן מכאן יצא לנו למומר אוכל נבלות לתיאבון דמותר להתארח בביתו ולאכול משחיטתו וכן אם שגר לו מותר לאכול משחיטתו, ולא תהא כזאת בישראל ואין אוכלין משחיטתו אמרו (חולין ג', ב') לא שנא קונה ממנו לא שנא לוקח ממנו במתנה ולא מצאו לו היתר אלא בבודק סכין ונותן לו, ועוד תדע לך דאפילו בדמאי הקל דרוב עמי הארץ מעשרין אפילו הכי אין מתארחין עמו ואם נתארח אצלו אינו מאמינו, ותנן בפ' רביעי ממסכת דמאי (מ"ב) המדיר את חבירו שיאכל אצלו והוא אינו מאמינו על המעשרות אוכל עמו בשבת ראשונה ואף על פי שאינו מאמינו על המעשרות ובלבד שיאמר לו מעושרין הן, ובשבת שנייה אעפ"י שנודר ממנו הנייה לא יאכל עד שיעשר ע"כ. ואם על הדמאי כן כל שכן חשוד בימ"ח מח"ג ואלו דברים ברורים הם. גם מה שאמר דיותר אדם נזהר מלהאכיל איסור לאחרים מלאכול הוא עצמו, זה דבר תימה שיאהוב יותר נפש חבירו מנפשו ואדרבה אמרו בפרק שני של דמאי (מ"ב) רבי יהודה אומר המתארח אצל עם הארץ נאמן אמרו לו על עצמו אינו נאמן כיצד יהא נאמן על של אחרים, אלא על כרחנו אנשי סוריא לא היו חשודין לאכול אבל חשודין למכור ואינן נזהרין מלפני עור לא תתן מכשול, וכן פי' רש"י ז"ל זה לשונו אין לוקחין ימ"ח מח"ג בסוריא שחנונים שבסוריא חשידי דלא קפדי אלפני עור לא תתן מכשול ומזבני לישראל דברים שלקחו מן הנכרי ומיהו אינהו גופייהו לא אכלי איסורא הילכך אם נתארח אצלו מותר לאכול עמו ע"כ לשון הרב ז"ל. והא דקאמר בעל הבית לא שביק היתירא ואכיל איסורא לאו למימרא דאי לא משכח היתירא אכיל איסורא כענין שאמרו בחשוד לאכול לתיאבון, אלא לפי שהתירו לאכול עמו ולקבל ממנו דורון ולאכול קאמר והכי קאמר מותר להתארח ולקבל ממנו לפי שהחנונים אעפ"י שחשודים למכור הם בעצמם אין חשודין לאכול איסורין אלו אלא מן המותר שלוקחים מישראל ובאלו אמרו אינן חשודים לאכול איסור אלא היתר.
עוד שם עוד כתב מי שחשוד וכו'. אמר הכותב איני יודע מי גורם לו להחליף לשון המחבר וכותב הכונות כפי מה שהוא סבור וחוזר ותופס, והמחבר לא כן כתב אלא כן כתב, וזה לשונו שכתב על הנותן לחמותו בזמן שאמר לו עשי לכי משליכי חושש ואפילו אמרה לו מעושר, ממנה אתה למד לחשוד על גבינת הנכרים שמותר ליתן לו לבשל לו אבל בזמן שאמר לו בשל לי גבינה חושש משום גבינה של נכרים ע"כ לשון המחבר. ובזה אין לדקדק בו כל מה שאמר דכאן יש לחוש שמא משל עצמו בשל לו ולא עוד אלא אפילו לקח מאחר אינו נאמן אם היו רבים מקילין בזה ואוכלין, כדרך שאמרו בדמאי שאפי' אמר לו קח לי ממי שהוא נאמן ואמר לו ממי שהוא נאמן לקחתי, אינו נאמן.
<h2>דף עג.</h2>
עוד שם בהא דאמרינן בע"א וכו'. אמר הכותב ההפרש הזה אין הכל מודים בו וכבר כתבנו הדעות כולם למעלה עם הראיות ועם מה שיש להשיב עליהם בס"ד.
